top of page
  • תמונת הסופר/תשחר אמאנו

הפחד של ג'יי למוטה ב"אפחד" גם מייצר תקווה


החיתוך של הצ'לו מיד בפתיחה משול בעיניי לסאונד של חזרה בזמן. ואכן, ג'יי למוטה, להלן רותם אלג'ם אסולין, חוזרת את השורשים שלה, מספרת על הימים של האינתיפאדה הראשונה ואת הפחדים הנלווים מכך שמישהו יעשה לה הקיץ של אביה ולא יבוא למסיבת יום ההולדת שלה. השירה החותכת, החרישית, הפוצעת, התהייה, אולי אפילו קיומית, בטח כשמדובר בילדה בת 10 שחוששת מהרגע שבו אף אחד לא יבוא. היא לא רוצה שהמלחמה תהרוס לה את הפרטי בזמן שהיא כבר הורסת את הלאומי.


החיבור המתבקש לאירועי השבעה באוקטובר נוצר בלי שנבקש, אבל יש אן משהו יותר מזה: ג'יי למוטה מצליחה להביא את הסיטואציה לפתחנו, להגיד מצד אחד שגם פעם היו פחדים כאלה, ומצד שני קמנו מהם. והנה, מתוך הפחד קמה השמחה והידיעה שגם נזכה לשנה הבאה - גם היא זכתה, עם או בלי מסיבה, וזה יקרה גם עכשיו, כשקשה ומפחיד. ביצוע מהפנט, קטן, וכזה שהקשבתי לו שוב ושוב, והתפללתי שהיה לה לרותם הקטנה סוף טוב.



Comments


bottom of page