• שחר אמאנו

החגיגה הפרסית של יערה שאוליאן

שש רצועות יש באלבום הבכורה של יערה שאוליאן, אך לא חסר בו דבר. הזמרת הצעירה מציגה יכולות מצוינות, חיבור שורשי ולצדו הבטחה שבטוח תתממש

בשנים האחרונות יש דור חדש של מוזיקאים שלא חוששים ללכת לבית אבא ואמא ולהציג מוזיקה שורשית. יערה שאוליאן בלטה במיוחד נוכח העובדה שהחלה בכלל במקצבים אחרים לגמרי, אך בחרה בשלב מסוים לשנות כיוון ולהעלות את השורשים שלה לישראל, הלבישה עליהם מילים בעברית והשאירה את הניחוח הפרסי האותנטי המשובח.

הדילוג בין המילים, היכולת לחבר את המשפטים בחן וענווה וההגשה המצוינת, מציגים זמרת צעירה שלא חוששת מאתגרים. במציאות שבה כולם הולכים על בטוח, שאוליאן שמה את כל כולה בהפקה, בעיבודים, בהבנה שאם הולכים על קו ישראלי-פרסי את צריכה להביא יותר, הרבה יותר, כדי שיזכירו אותך באותה נשימה עם המלכה האם ריטה, אבל גם יגידו שאת מביאה משהו משלך. ושאוליאן מביאה.

שש רצועות בלבד יש באלבום הראשון שלה, והאיכות משובחת. הגעגוע לאהוב, הזיכרונות הרחוקים, הדימויים המרתקים והקול המתקתק שנוגע ישר בלב כל שומע. רק תקשיבו ל"געגוע של פנלופה", לטעמי הטוב באלבום, תתמכרו לנגיעות הפרסיות ב"אולי לבך", את הנמשלים של "פרפרים", לחיבורים עם יותם גוב המצוין ועוד, ותקבלו אלבום בכורה יפהפה ומבטיח, עם טעם של עוד, שבוודאי יגיע.