אוסף "השירים האבודים" הוא לקט עוצמתי, 65 דקות ו-14 רצועות שהן "עופר לוי". ההתכתבות עם הבורא, הזעקה לאמא, בקשת הסליחה, הכאב העצום בפרידה, קצת דאנס, והרבה זמר שיודע לכוון כל מיתר בנפש אל המקום שהוא רוצה להגיע אליו
שנות הפעילות הרבות של עופר לוי לא פגעו ביכולת שלו לגעת ברגש של כל מי ששומע אותו. את הוויכוחים אם הוא אחד הווקאליסטים הגדולים שהיו כאן אפשר לשמור לזמן אחר, בעיקר שנוכחים לדעת שהאיש לא מפסיק להקליט – גם אם הוא לא מאגד הכל לתוך אלבום. באחרונה הפציע ברשת אלבום "השירים האבודים" של לוי, מעין אוסף שירים שהוציא לרשת בשנים האחרונות, והחליט כעת ליצור מהם קובץ אחד. האזנה רציפה לו מסבירה בצורה הטובה ביותר למה עפר לוי ממשיך להיות בצמרת אחרי כל כך הרבה שנים.
כמי שנחשף לעפר לוי עוד מימי הקלפן, אני יכול לתהות ולאמוד את השינוי שחל בו. הבכי פחות שולט, האמונה חדרה פנימה, היכולת הקולית שלו אולי לא מזכירה את "פרדי" ההוא, אבל בכל הקשור להגשה – אין שני לו. היכולת שלו להתחבר עם כותבים שונים, לחנים מישראל ומחו"ל, להנמיך טיפה את המוזיקה ולתת לקול שלו לדבר ולהיות בפרונט, הם שמייצרים ללוי את המנעד הרחב שבאמצעותו כל אחד שאוהב מוזיקה ערבית, טורקית, ים תיכונית, יכול להתחבר אליו.
אוסף "השירים האבודים" הוא לקט עוצמתי, 65 דקות ו-14 רצועות שהן "עפר לוי". ההתכתבות עם הבורא, הזעקה לאמא, בקשת הסליחה, הכאב העצום בפרידה, קצת דאנס, והרבה זמר שיודע לכוון כל מיתר בנפש אל המקום שהוא רוצה להגיע אליו.
"השירים האבודים" עושה כבוד לשירים שאולי נבלעו בשבע השנים האחרונות בין בליל היצירה של לוי, ואיגודם למקשה אחת עושה איתם חסד. אני מבין את כל מי שלא יתחבר לכל שיר, אבל זה היופי בעפר לוי שהוא איש של תקופות, של סגנונות, שכל אחת מהן היא פתח חדש להכיר אותו. לא חייבים לקחת את הכל יחד, אפשר טיפין טיפין, ולפעמים זה מספיק.
