דודו טסה מיעט לדבר בהופעה שלו יחד עם הכוויתים והעות'מאנים בבארבי, ונתן את הבמה למוזיקה העירקית כמחווה לדור שלם. על הבמה עמד הנכד, אבל כולה הייתה שייכת לדאוד וסאלח, לפאיזה רושדי, לנזאם אל רזאלי, שצעדו על הגשר שהניח להם היישר ללב ולרגליים של הדור החדש
בסוף ההופעות הרגילות שלו רגיל דודו טסה לרדת מהבמה ולחזור עם גיטרה בלבד. הריטואל הקבוע של "אני גיטרה" השתנה הפעם עם גרסה אקוסטית ל"תהדיני" - אתה פוגע בי, שיר תוכחה של אדם שאוהב ובמקום אהבה מקבל בחזרה פגיעה. לא יודע כמה מבאי הבארבי, חלקם בני נוער שדקלמו כל מילה, הבינו את המילים הקשות שמספקת המוזיקה העירקית. אך העדינות והרוך של טסה היוו עבורם את הגשר המושלם כדי לתווך את דאוד וסאלח אל כוויתי למי שלא הכיר ולא ידע עד שבא הנכד של דאוד.
ההופעה של דודו טסה והכוויתים (והעות'מאנים) לא נדרשת להרבה מילים. מי שמבין מבין, מי שמכיר את המוזיקה ירקוד אותה גם בלי להתייחס לתרגום (העיקרים אולי מיותר לציין, ידועים במילים הקשות שמעטרות את המנגינות היפות) ומי שמכיר את טסה יודע שהוא גם ממעט לדבר עם הקהל כדי לתת למוזיקה לדבר. והמוזיקה דיברה בעוד, בכינור, בקאנון, בגיטרה חשמלית, סיפרה את סיפורם של דאוד וסאלח, של פאיזה רושדי, של נאזם אל רזאלי, ושל דור שלם שהיה צמא לקהל אך מצא עצמו מיובש בארץ הקודש שאליה הגיע כאמנים גדולים במדינתם ובישראל מצאו עצמו מוכרים כלי בית או נדחק לשוליים.
ומול המחשבה הזו, מול ההבנה הזו, נרקם כל הפרויקט, וכשדודו טסה עומד על הבמה הוא יודע שהוא לא הסיפור. וזה בעצם כל הסיפור, שהופך את הכל לכל כך יפה ומרגש.
דודו טסה בבארבי. תהדיני