אפשר להיכנס כאן לעובי הביצוע, לחוסר הדיוקים של גיל אשר ואפשר להתמקד דווקא במסר שהוא שר בחופשיות בחיפוש אחר האחת שלו שתביא לו בנות ובנים שיעבדו את השם בביתם. הסגנון החופשי של אשר הופך את "אהובה של חיי" לשירה שכאילו יוצא מלבו של ילד, כזה שמבקש את המטרה שלו ולא אכפת לו מה יגידו כולם על המילים או המחשבה או הביצוע. וכן, הוא צועק, יוצא מהקווים, אבל מהי האהבה אם לא שיגעון?
נקווה שיום אחד גיל אשר ימצא את האהבה הגדולה ואז יהיה לו בית, וגם פזמון, שיעלו בו חיוכים כמו השיר הזה.
