ההצלחה של ישי ריבו וחנן בן ארי, הנסיקה של נרקיס וההתקרבות המוזיקלית לדת של אמיר דדון ונתן גושן התעצמו השנה והוכיחו שאפשר לייצר אלטרנטיבה גם בלי גימיקים של יח"צ, צריך פשוט נשמה
שנת תשע"ט במוזיקה הישראלית הייתה פחות טוב לאנשי הז'אנר הים תיכוני. היא הבליטה את המשחק היחצני על פני המוזיקה, שהלכה והפכה בנאלית ושטחית. היעדרותם של עומר אדם, אייל גולן, עדן בן זקן ושרית חדד מהמצעדים המרכזיים בלטה במיוחד, בעיקר לגבי השניים הראשונים שבמשך כל השנה כיכבו או במדורי הרכילות או בגימיקים של יח"צ-תקשורת. מנגד, בלטה התעצמותם של הזמרים המהווים גשר בין דתיים וחילוניים, ועשו זאת באמצעות מוזיקה טובה שסחפה אחריה קהל מכל המגזרים.
אמא אם הייתי // בן ארי, ריבו, גושן ועמדי
ישי ריבו, חנן בן ארי, נרקיס, נתן גושן, נתנו את הטון בשינוי פניה של המוזיקה. תוסיפו לכך את אמיר דדון, נתן גושן, עמיר בניון ויונתן רזאל, ותקבלו שנה שבה התחדדה המוזיקה היהודית על פני הז'אנר הסקטוריאלי ששלט כאן שנים. יש שיצעקו הדתה, אחרים ייבהלו מהכיפות שעל הראש, אבל בשורה התחתונה המוזיקה ניצחה הכל.
זו לא רק הרוויה מהים תיכוני ששכפל עצמו לדעת תוך זלזול בוטה בקהל. מדובר באמת ביצירת אלטרנטיבה על ידי מוזיקה טובה שבאה מהנשמה, לא מרצון להרוויח כמה שיותר והובילה ליצירות שיישארו כאן שנים ושירי נצח כמו "הלב שלי" של ריבו, "אלוף העולם", של חנן בן ארי.
אמיר דדון ושולי רנד // צילומים: צילומי מסך, אתר לינקטון
החיבורים בין החבורה הזו בהופעות אינם מזויפים, אלא זמרים שחברו לנישה אחת מרכזית וממנה הם יוצרים ופועלים. תשע"ט הייתה השנה שלהם בזכות, לא בגלל התפרקות המזרחית, אלא פשוט בגלל היכולת לחזור למסלול של טקסטים מצוינים, עם משמעות, עם נשמה שהלכה לאיבוד אצל אחרים. ואגב, לא צריך לחפש את זה רק במצעדים, מספיק לראות את כמות הקהל שמגיעה להופעות כדי להבין את גודל השינוי, הלכה למעשה.