לא צריך להקשיב לשיר יותר מפעם אחת לשיר כדי לזהות את טביעת האצבע של אופיר כהן בכל מקום, אפשר אפילו לשמוע בראש איך הוא היה שר את זה. מי שצריך להתמודד עם זה הוא עידן יניב, שחוזר אחרי הקפאה ארוכה היישר לשיר שמאתגר אותו ונותן לנו טעימה אחרת ממנו. בוגר יותר, יותר מיושב, ואולי כבר לא חושב עליה? אולי.
ובכל זאת, יש פער גדול מדי בין הביצוע המצוין בפזמון לבין התחלת השיר שנדמית לרגע כאיזה יוקללה מתפתח. צריך לברך על שובו של עידן יניב, שקצת שובר את הקו של הזמרים הנוכחיים שמעתיקים האחד מהשני.
