"זמן התפוז" מציג את רונה קינן בקולה הייחודי, נוסעת במרחבי הזיכרון ודולה ממנו את הפרטים החשובים. גם ההתכתבות עם שירים שהפכו לקלאסיקה, מעניקים לאלבום החדש שנולד אחרי שבע שנים עומק ובשלות
במשך השנים צברה רונה קינן קהל מעריצים משלה, ואימצה קו מוזיקלי המייחד אותה מכל השאר "זמן התפוז", אלבומה החדש, משמר את אותו קו ומעניק למי שקינן אהובה עליו את המנה המוזיקלית הידועה והטובה. הקול שלה, יחד עם ההפקה המרשימה והמושקעת, מעניקים את הממד הנוסף ל"זמן התפוז". שבהחלט שומר על האינטימיות הכה חשובה בין קינן לבין קהל היעד שלה.
רונה קינן - מות התפוז | צילומים: יח"צ
שבע שנים מאז אלבומה האחרון, קינן חוזרת בשלה יותר. את האלבום שהפיקו תום דרום ותמיר מוסקט יש לשמוע מתחילתו ועד סופו, על פי סדר השירים, כדי להבחין בהתפתחות שמניעה את קינן על ציר הזמן של חייה, מהילדות ועד הבגרות והחיפוש התמידי אחרי האהבה. את סוג השירה שלה כמעט ולא תמצאו כיום, והייחודיות הזו שבאה לידי ביטוי בכתיבת כל שירי האלבום (למעט אחד) מתכתבת היטב עם השומע, שאולי מאס בקצב המהיר של החיים ושל המוזיקה כיום, שנעלמת כלעומת שבאה, בעוד זו של קינן מקבלת נפח עמוק יותר.
"הזיכרון הוא בור שחור" שרה קינן ב"בני הפרח" הקסום, ואולי מסכמת את כל האלבום. היכולת של האדם לנוע במרחבי הזיכרון שלו, לקחת מהם את מה שהוא רוצה לזכור באמת, לעצב את התודעה שלו מחדש ממרחק הזמן, לספק מבט על האהבות בפרספקטיבה של שנים, ולהזכיר לכולנו שאף אחד לא רוצה למות באמצע התמוז.
הזמן הזה - רונה קינן
את האלבום חותם "אל תגידי כן" היפייפה, שמשפט הפתיחה שלו מתכתב ישירות עם "אין מדינה לאהבה", שכתב צביקה פיק, ובעצם מספר את מה שכולם מחפשים: אהבה. אז אולי אין לאהבה של רונה קינן אין מדינה, או זיכרון אחיד, אבל יש לה בהחלט אלבום יפה ונוגע, שגורם שוב להתאהב בה מחדש אחרי שבע שנים.