• שחר אמאנו

להקת גשר


בכל מקום שבו תמרח טיפקס יידעו שמחקת משהו. דווקא במקרה של הלהקה היא מעלה על פני השטח את הכל ומעוררת געגוע למה שהיינו באמת, בלי מחיקות, בלי זיופים, בלי הסתרות. זה מה שהופך את ההופעה של טיפקס, שציינה 30 שנה, למסע בזמן ובזיכרון שמצליח לחבר את כולנו לאותה מדינה, עם כל הבעיות שלה

בכניסה להיכל התרבות בראשון לציון יכולת להבחין בהם. אנשים מכל הגילאים, ממלאים כל פינה, מאכלסים כמעט כל כיסא, מגיעים לשמוע את הלהקה שכבר 30 שנה מצחיקה את חייהם וגורמת להם לחשוב דרך ההומור.

עם כל התהפוכות שעברה, "טיפקס" היא אחת הלהקות החשובות ביותר בישראל, כזו שעשרות שנים מקפידה על מוזיקה מצוינת, מפוארת, שיושבת בול על הישראליות. מהבחינה הזו, קובי אוז וחבריו פיצחו את הקוד, מחקו בטיפקס את ההבדלים בין מזרח ומערב ויצרו את הגשר בין כולם. וכולם, כולם עולים עליו וצועדים לצד השני רק כדי למצוא בו את עצמם, כשהם מגרדים את המחיקון הלאומי.

יא מאמא עם שירי מימון | צילומים: שחר אמאנו, הכותל הישראלי

המופע של טיפקס הוא מסע בזמן ובזיכרון. הוא נפתח עם עבודת כפיים המצוין ובו אוז בן ה-14 כקלידן של להקת שפתיים המיתולוגית, נמשך עם "אל תשכחי לזכור אותי" שכאילו נתלש מפאריד אל אטרש, ומנחית היישר אל התחנה המרכזית הישנה. וכך, מוצא עצמו המאזין נודד במרחבי הזמן האישיים שלו, לרגע שבו הייתה לו חברה שאהב בלב, לאותו מצב בטחוני מעיק בשדרות, למחאה הקטנה-גדולה עם האנשים שמתגלגלים בתוך נייר עיתון, למחאה היותר גדולה של "מה עשית" שיושב בול על המצב, רגע לפני עוד בחירות גורליות לפני הבחירות הגורליות הבאות והבאות, וכמובן האזכור הקבוע על אברה מנגיסטו, שמוחזק בידי חמאס.

נהוג להתייחס לטיפקס כלהקה מצחיקה, אך ההומור שלה חד ומושחז עד כאב. הומור הוא אולי מנגנון ההדחקה הטוב ביותר, אבל טיפקס מפנימים החוצה. הם מדלגים בין תחנות החיים של כולנו, זורקים אותנו אל בר המצווה והתקליטנים המרעישים, אל החבר'ה בשכונה שמתערבבים עם המשטרה ואל העובדה שאנחנו יהודים, אבל את הערבית והמרוקאית (בדואט מרגש עם שירי מימון) אי אפשר להפריד מאיתנו.

אפשר למצוא במופע של טיפקס את מה שחווינו פה ב-70 שנות קיום, מכווץ להופעה של שעה וחצי. לבוש בחולצה מנומרת, כיאה לטרנד האופנתי האחרון, אוז מדלג בין התחנות, מבדיל בין מה שהיינו למה שהפכנו להיות, שולח חיצים לשמאלץ של האירוויזיון, מבהיר שמה שחשוב באמת הוא המסר ולא הניצחון, מראה לנו כמה הזדקנו כשהוא מעלה לבמה את אליעד נחום, לנצח בר משמש, שמעיף אותנו 20 שנה לאחור.

הייתי בכמה וכמה הופעות של טיפקס. האנרגיה הבלתי נגמרת שלהם הוא משהו שצריך לתדלק מדינה שלמה. גם מי ששמע את סיפורי אוז, יתרגש ויצחק שוב, ובזה קסמה. בניגוד גמור לשמה, טיפקס לא מוחקת את העבר הישראלי אלא מעצימה אותו. אם ניקח את זה למקום אחר, בכל מקום שבו תמרח טיפקס יידעו שמחקת משהו, ודווקא במקרה של הלהקה היא מעלה על פני השטח את מה שניסו למחוק, ומעוררת געגוע למה שהיינו באמת, בלי מחיקות, בלי זיופים. ישראליות, כבר אמרנו?

עם אליעד נחום

#טיפקס #ראשוןלציון #כנסהשפההעברית #שחראמאנו #הכותלהישראלי #התחנההישנה #קוביאוז