פעם הילד היה בן 30 והוא קרא לבתו על שם אמו. והנה הילדה מרים גדלה וכתבה לאבא שלה שיר שמזקק אותו לכדי טקסט שמתאר אותו במדויק. "כאילם עומד על סף דלתך, זקוק למחילה", מתפייטים הבנאים בשיר שהוא כולו חום ואהבה, הבנה ומשפחה. היכולת של אהוד להכניס אותך אל תוך השיר, להשרות עליך את האווירה, ייחודית ומיוחדת רק לו.
לרגע מרגישים שאתה שם בסיטואציה, אוחז כלי נגינה ומצטרף בהרמוניה לבנאי, נושאים תפילה חרישית ובלתי נשמעת, מתפללים למוזיקה המשובחת של בנאי, שכעת גם בתו מצטרפת. מדוב בפיוט, לא פחות.
מרים בנאי מסבירה: "קידוש בליל שישי והמשפחה סביב השולחן. אחיות שלי עברו את אמצע העשרים. אני תיכף באמצע השלושים, מגיעות לבית ההורים לשבת כמו חלק מדור שלם שבמובנים מסוימים כאלו ואחרים עדיין ״הילד בן שלושים״. אמא אוכלת לאט, תמיד מסיימת אחרונה. אבא שלי בהומור האופייני לו אומר לה - אני תקוע בסיקסטיז ואת במנה הראשונה. ובראש שלי מתחיל להיכתב איזה שיר, השבת יוצאת ואני כותבת אותו".
עוד היא מוסיפה: "זהו שיר על הרגעים 'הקטנים' של החיים, הנחמה שבהם והרצון להתנחם בהם. זהו שיר על כאבי הנפש שלנו והתקיעות שמבקשת הבנה ונחמה קודם כול מעצמינו אבל גם מהאנשים הקרובים לנו ביותר. שמעתי פירוש יפהפה ואחר למשפט ״המצא לנו מחילה בשעת נעילה". מעבר לבקשת מחילה כסליחה, יש בקשה שבזמן שהשערים ננעלים והגורל נחתם שאלוהים ימציא לנו את המחילה שלנו בעולם ואת המקום שלנו, את הפתח הזה שדרכו ייכנס אור. שנזכה למחילה כולנו כאחד".
אהוד בנאי | צילום: אלדד שושן