"נגן פריד" מבקש דודו טסה ומסמן שלמוזיקה אין חוק, אין גבולות, אין לה צורך להפריד בין העברית לערבית. האיש שכבש את המדינה ואת העולם בשתי השפות, מבקש שנקשיב למילים של גדול זמרי מצרים, אבל צלילה אל עומק השירים של פריד האגדי, מגלה לנו משהו אחר לגמרי על טסה

אם דודו טסה הוא סמל הישראליות החדש, המוזיקה שלו אומרת לכולם דבר ברור אחד: לא ניתן להפריד בישראל בין מזרח ומערב, בין עברית לערבית. הזמר שמשלב את כל העולמות, זה שהוציא שני אלבומים בעירקית לזכר הסבא והדוד והצליח להכניס את השפה אל כל בית, זה שיודע לתת בראש לצד הרגש, הוא כיום הסמן הכי מובהק של מדינת ישראל. חוק לאום או לא, הערבית כאן כדי להישאר, בתוך האוזניים, עמוק.

אתם בטח מכירים אותם. את אלה שלא מחבבים את הבני דודים שלנו אבל שומעים את המוזיקה שלהם בכל הזדמנות. אלה שבאירועים שלהם תשמעו מוזיקה ערבית, עירקית, מרוקאית, אבל ברמה הפוליטית יתנערו מכל סממן ערבי. אלה שמפגינים חוזק, אבל נמסים למשמע "אינתא עומרי" של אום כולתום החל מהצליל הראשון. למוזיקה אין שפה פוליטית, אין לה מחסומים, יש לה בעיקר חיבורים.

דודו טסה - פריד | שימו לב למעיל הג'ינס של הרקדנית

אמנים כמו דודו טסה מציבים את המציאות הזאת היישר בפרצופו של המאזין. כך היה במסע העולמי עם רדיו הד שבו ניגן שירים בערבית, לצד נסרין קדרי, שאת המוצא שלה אתם יודעים, ויחד הם ייצגו את ישראל.

"פריד", האחרון של טסה, על שם הזמר האגדי פריד אל אטרש, הוא עוד יצירת מופת עם אמירה ברורה. תמונתו של הזמר האגדי על חולצתה של הבחורה, סימפול קולו של אל אטרש, לצד קצב הגיטרות המתפרץ שלא מצליח לכסות את הערביות בשיר, ואני יודע שטסה בכלל לא מתכוון לכסות אותה.

פריד אל אטרש - בנאדי עליק

המחווה של טסה לפריד לא החלה בשיר הזה. בעבר הוא חידש את "וואיק וואיק" המיתולוגי, וכעת הוא אומר את השם המפורש של מי שנחשב לאגדה מצרית, והוא בכלל נסיך דרוזי. מי שצולל אל תוך שיריו של פריד אל אטרש ימצא בה את חיבוטי הלב, את היגון לצד החשש מלהיות מאושר, את משפטי האל מוות ("וגעגוע לבי ללבך, כמו געגוע הציפור אל שירת הבוקר", הוא מתפייט בבנאדי עליק) ואת השיחות עם האהובה דרך הלב. כן, בדיוק כמו דודו טסה, פריד הישראלי.