יהודה פוליקר לוקח במופע "אפר ואבק" את הקהל למסע בין התקופות השונות בחייו ומעניק משמעות חדשה לשירים שאולי לא הבחנו במילותיהם הדו-משמעיות. 30 שנה אחרי האלבום ההוא, שהפך לפה של שורדי שואה ששמרו על שתיקה, פוליקר מציג את המופע הכי חשוב בקריירה שלו, וגם הכי מרגש
על הבמה יהודה פוליקר עומד ושותק. האיש שבדרך כלל מתקשר עם הקהל בהופעות, לא אומר מילה מלבד אלה היוצאות לו מהפה בשירים. את הבמה מעטרים סיפורי השואה של אביו ג'קו והלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד, וקשה לא להרגיש את המועקה. מדי פעם אתה מצפה שפוליקר יגיד איזה "ערב טוב" או משהו כזה. אבל זה לא קורה. בערב כזה, אין טעם למילים מלבד הסיפור עצמו, שהוביל לאלבום המופת "אפר ואבק", ששבר את קשר השתיקה המוזיקלי בכל הנוגע לשואה.
יש לו את הרגעים האלה, לפוליקר, שהוא מצמיד אותך לכיסא. זו לא רק השירה העוצמתית והכואבת (פחות, ועדיין) אלא החוויה כולה, שהופכת דרך המוזיקה את השואה לחלק בלתי נפרד מכל יושבי האולם, כאילו הם שורדי השואה גם אם לא היו שם.
היו שם את הרגעים הקטנים האלה, הכל כך משמעותיים, שהפכו את החיבור בין רצף השירים מהתקופות השונות לכמעט בלתי אפשרי בשילוב בין תקווה, ייאוש, שמחה והבקשה התמידית לחופש. כל הרגשות שמתנקזים אצל כל אחד מאיתנו כאורח קבע, נלקחו מאותה קהילה יוונית שגורלה נחרץ על ידי הנאצים.
פוליקר הוציא את הקהל למסע בין תקופות חייו השונות, והוביל אותם אל המשמעות האחרת של שיריו. "אין מחיר לחופש", הוא צועק את המובן מאליו, ומחזיר אל "התחנה האחרונה טרבלינקה" שבה מעידה בירנבאום שגם מיליון לא היה קונה לך כרטיס חזרה. מילות הכאב והשמחה שלו מתערבבות, עד כדי כך שלא יודעים מה אפר ומה אבק, מה כואב יותר ומה פחות, כיצד משתלבת התקווה של הצל ושלו לעוף רחוק עם העובדה שהכל חשוך בפנים.
פוליקר. אחרי המלחמה
30 שנה אחרי שיצא, "אפר ואבק" הוא עדיין פצע פתוח בחברה הישראלית כולה. בהיכל התרבות בתל אביב ניתן היה לחוש זאת בכל רגע. צעירים ומבוגרים, כולם רותקו לסיפור של פוליקר, ששיר אחרי שיר, מקצב אחרי מקצב, לקח אותם לטיול ביוון ההיא ויוון שכולם היינו רוצים שתהיה, מעוטרת בדאלאס והחצר של תומא, וסיפור האהבה של אלקו העני. מחבר את "עיניים שלי" לסיפור האהבה של בירנבאום שנקטע בגלל המלחמה, מסתפק בדירת חדר וחצי "בחלון משקיף לים התיכון" עם סיכוי אחד למיליון שאיזה אושר יתגנב אל החלון.
לקראת הסוף פוליקר נתן קצת מלהיטי בנזין ודומה היה שהמופע יסתיים אחרת. אבל אז, הגיע הסיום. 12 נגנים ופוליקר אחד, עומדים על הבמה ושרים "שתגדל". הכינור המדמם דיבר, הקהל דיקלם את המילים, שהפכו גם דבר מובן מאליו כמו לגדול למשהו שכבר לא ניתן להבטיח. "כשתגדל ויהיה לך ילד, שיבוא וישאל מה יהיה שאגדל. אז תגיד לו עזוב, אל תשאל".
המופע של פוליקר הוא חובה לכל אדם בישראל. הוא הגשר בין המדינה המוכה שקלטה שורדי שואה, ולעתים דומה העדיפה להתעלם מהדור השני שעוד נותר, עד שהגיע פוליקר ושם לה את האמת בפרצוף. הוא משקף את התהפוכות שעברה הקריירה של פוליקר ומציף את ההשפעה הגדולה של השואה על כל חייו, על ביתו, על התנהלותו. הוא חושף את הדור השלם שסיפורם מסופר, והוא הפך אותם לשירים שיישארו לנצח.