ארז לב ארי מחזיר את אריס סאן לחיים אחרי 26 שנה במופע מחווה מרגש ומיוחד. היכולת שלו להביא אליו את הזמר היווני הענק, היא גם סוד ההצלחה של המופע החדש והמרגש שלו. יאסו, ארז
קשה להיות כמו אריס סאן. הזמר היווני ששינה את המוזיקה הים תיכונית בישראל עם החדרת גיטרות חשמליות, שילוב של מזרח ומערב, היה ונותר אגדה וחידה בחייו ובמותו. לכן, אין זה פלא שהפרויקט החדש של ארז לב ארי "האורח", לא מנסה להיות חיקוי של אריס סאן. עברות חלק משיריו לפרויקט, מהווה מחווה נדירה ומרגשת במיוחד, המביאה אל כל שומע את הפלא של היווני ההוא, שמותו, כמו חייו, היו אפופים מסתורין.
במועדון הזאפה ב"כרם ברקן" קשה להיכנס לאווירה היוונית. צורת הישיבה אינה מאפשרת את גוון החפלה או הים תיכוני, אך לב ארי מצליח לחפות על הכל במשיכות גיטרות חשמליות. ההבנה שלו שאלה אינם שירים שלו אלא של מישהו אחר, מאפשרת לו לבנות את הגשר בין מי שלא מכיר את סאן לבינו: אותו ארז לב ארי בנגיעות יווניות. וכשזמר משובח מסוגו מתמסר לפרויקט, הוא עושה זאת על הצד הטוב ביותר.
אחד הסממנים הבולטים של אריס סאן היו החיוך שלו גם בשירים העצובים. הוא הגדיר זאת טוב מכולם בשיר "שמח ועצוב" המיתולוגי שלו (כאן היה מי שקרא לו "רגל רוקדת"), בשורה "רק אני איני יודע איך להיות שמח, יש לי נערה צוחקת ויגון שותק. הריקוד שמח, והלב כבד". לארז לב ארי אין את החיוך של אריס סאן, הוא גם לא צריך. יש לו מוזיקה מצוינת ומופע מרגש במיוחד, שהולך ומתעצם מרגע לרגע.
באו הצלילים, הגרסה של לב ארי
אוהבי אריס סאן יתחברו מיד לנגיעות הגיטרה שמתחילות את "בום פם" ואת "דאם דאם", וגם יבינו מדוע לב ארי פתאום מנגן את הפתיח של "אינתא עומרי" של אום כולתום. הגרסה שלו ל"באו הצלילים" שמוכר גם בביצוע של חיים משה, היה אחד הדברים המרגשים בהופעה, בעיקר כי לב ארי לקח את השיר אליו. בלי מניירות של כוכב, נטו מוזיקה.
לב ארי והחליפות. אריס סאן כבר לא אורח | צילום: יח"צ
הבחירה של לב ארי בשירים שלא היו חוד החנית בלהיטיו של אריס סאן, מעצימה את תחושת המחווה. כמו צייד שיוצא לציד, בחר לב ארי להתמקד בנקודות נוספות בקריירה של אריס סאן, כשהוא מחייה את "פאלי פאלי" (רחוב הימאים) או "אוכי אוכי" (האורח), במקום לצאת ידי חובה. ההצלחה שלו למזג את סאן אל תוך להיטיו שלו, היא גם סיפור כל ההופעה עצמה. לב ארי לוקח את אריס אליו, מחבק אותו, מלביש לו מילים בעברית ואומר לו: אדוני, אתה כבר לא אורח, אתה חלק מאיתנו. לא שכחנו אותך גם אחרי 26 שנה.
השורה התחתונה: רוצו לראות, ארז לב ארי במיטבו