האזנתי לשיר כמה פעמים וסיפור האהבה של וינר נשמע לי קצת אנמי. אם אתה רוצה את הבחורה, אולי תראה קצת יוזמה, קצת אהבה אמיתית שתביא אותה אלייך, אולי חיזור? במקום זה, וינר מעדיף לשקוע בדמיונות, משלים עם גורל האהבה שלא תהיה לו ובוחר לבכות על מר גורלו.
כמו הבחור בשיר שלו, כך גם וינר שר בצורה די סולידית, אולי מונוטונית מדי. חסרות כאן עוצמות, איזו נקודות כאב להתחבר אליהן. יש מצב שבהופעה חיה זה יישמע טוב יותר? יש.
רומן וינר. איפה העוצמות? | צילום: יח"צ, מתוך אתר לינקטון