"אליבי" של מיכאל גוטליב מפיח חיים מוזיקליים בשירי משוררי הדור הצעיר, ומציג 10 רצועות שעוסקות בחיים עצמם. העומק שמעניקים להם המבצעים מייצרים אלבום עמוק, מושקע ומעורר מחשבה
יש תמיד משהו מיוחד כששומעים שהולחנו שירי משוררים. היכולת להביא טקסט שלא נכתב כדי שישירו אותו ולתת לו חיים מוזיקליים, מהווה משימה לא פשוטה. והנה, מגיע מיכאל גוטליב עם "אליבי" ומעניק דווקא למשוררים של הדור החדש את הכבוד ומלחין אותם, נותן להם עיבוד מוזיקלי עמוק ועשיר של פסנתר, רביעיית כלי קשת ושלישיית כלי נשיפה, ומנפק אלבום מיוחד וקסום.
ב"אליבי תמצאו את אבי בללי, קורין אלאל, לאורה ריבלין, יוסי צברי ואיילת רוז גוטליב, שקיבלו לידיהם טקסטים של טל ניצן, עדי קיסר, אלמוג בהר, סלמאן מצאלחה, תהילה חכימי ואלי אליהו, ולקחו אותם אליהם בביצועים מרגשים ועמוקים. כולם קיבלו את נקודת המבט של גוטליב המלחין, ומתמודדים עם נושאים חברתיים, קיומיים ואישיים המדברים ישירות אל הדור החדש.
התחושה המתקבלת מהאלבום היא של הופעה חיה של להקת קאמרית שלמה, שעומדת על הבמה וסולניה מתחלפים. בללי מרטיט עם "אני כותב שירה דו לשונית" של אלמוג בהר, קורין אלאל מחוברת היטב ל"כל שנה" של עדי קיסר, יוסי צברי נותן משמעות לשורות שכתב בעצמו עם "אמת או חובה", לאורה ריבלין אקטואלית מתמיד עם "ניקיון" של תהילה חכימי, איילת רוז גוטליב מפעימה עם "חסד" של טל ניצן.
גוטליב עצמו שר שלושה שירים, ונותן להם אינטרפרטציה ייחודית, שניים מהם פוליטיים מאוד (אלי אליהו עם אליבי, וסלמאן מצאלחה עם שיר המנון ארץ אלטרנטיבי הנועל), לצד "עוד צעד" היפהפה של טל ניצן.
"אליבי" הוא אלבום שמצליח לייצר מרקם מצוין של הדור הצעיר, ההוא שרוצה להגיד את מה שיש לו ופחות מדבר על רשפים וארץ פצועה, אלא מתמודד עם המציאות והחיים עצמם. גוטליב בחוכמתו מעניק להם את התפאורה הנכונה, מדגיש את הכלים הקאמריים שמעניקים לכל מילה משמעות. אלבום ייחודי, מיוחד, ומעורר מחשבה.
Comments