יש פתגם יפה בעירקית שאומר ש"החיים כולם שכחה, ואם לא היינו שוכחים – היינו מתים רק מלזכור". רותם לביב מתמחה בשירים שלה בלזכור, להזכיר, לאהוב ולכאוב, לטבול עצמה בתוך היגון ולשחרר משם את החיים שלה אל האוזניים שלכם. תום להב המוכשר משלים אותה בצורה מצוינת, הוא נותן לה להוביל, להעצים את הכאב של מי שלא יודע לשחרר ורץ לאחור במחשבה, כמו שתמיד מתרחש לאחר פרידה.
לוקח זמן להתרגל ל"רצים לאחור" אבל הוא תופס אותך בעיקר בפזמון לעומת הבתים הפחות חזקים. לביב ולהב שרים בצורה טובה, מפגינים מינון של כאב מאופק, ובשורה התחתונה יצא להם שיר קטן ויפה, מעורר מחשבה וגעגוע.
Comments