יש משהו מאוד מסקרן בלשיר על דרמה בלי לנסות לעורר דרמה. אבל מה שעושה ענבל פרטוק מלול בשלב הבתים, האיפוק שלה, מתפרץ החוצה בשלב הפזמון ובעיבוד הדרמטי שמייצר, ובכן, דרמה. הטקסט והלחן של אדם קורן מתייחסים לדברים הפשוטים, לרגעים שאחרי הפרידה, רגעים שבהם הזמרת מעדיפה מכה רכה, פחות דמעות ויותר לחזור למציאות במקום להמשיך לשוטט עם שאלות ובלי מטרה כדי להימנע מהדרמה.
פרטוק מלול שרה מדויק ויציב, מבינה מה היא רוצה מהטקסט שמונח לפניה וגם מתאימה את עצמה אליו. כל השאר מסביב הוא התפאורה לדרמה, שלא חודר לטקסט אבל גורם לה לאבד את האיפוק, בניגוד שלא תמיד משרת את השיר.
Comentarios