באלבומו השלישי ג'ימבו ג'יי מתאר בקריצה את כל מה שדפוק כאן ומוציא את האוויר מהבלון בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו לבין המציאות. 12 הרצועות שלו מייצרות את התמונה בהומור כואב ומענג
אם מדלגים לשיר "חתולים" אפשר להבין את הניגודיות המוחלטת בין איש של מילים שלא אומר דבר ובין הרצון להגיד משהו לבין לא לומר אותו, לבין האלבום "עובדי נמל" של ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא שהוא הכי רחוק מלא להגיד את מה שצריך. מניפסט שלם של ביקורת עם קריצה על המתרחש במדינת ישראל, במקומות העבודה, על הכבישים, בטינדר ובחופי הים, והכל בקריצה שאולי לא תעצבן אף אחד אבל בהחלט תגרום לצביטה אצל השומע שמגלה שכדור המטקות הוא כמו "כדור הגומי של פיזור ההפגנות".
היופי של "עובדי נמל" הוא בדיוק שבו ג'ימבו ג'יי מתאר את כל מה שדפוק כאן. ההפגנות חסרות השחר ("תביאו חטיפים" המעולה עם שיר הדס מאיר), הניג'וס של חברות הטלפון ונציגי שירות הלקוחות ("פלאפון" עם רבקה מיכאלי), "חתולים" המושבח עם רביד פלוטניק, שיר שהתחלתי להרהר בזמן האחרון אם הפזמון שלו הוא על לבחורה או למדינה שלנו בכלל, מטקות הסוחף ושיר הנושא שנועץ מחט אם לא חרב בפער שיש לנו בין המציאות לבין הדמיון על מי שאנחנו שאנחנו באמת.
12 רצועות תמצאו ב"עובדי נמל", אלבומו השלישי של ג'ימבו ג'יי, וכולן יחד מרכיבות את הפאזל של הישראליות, משדרות את השמחה שלנו אל מול האירועים שכבר התחלנו להתייחס אליהם בציניות ("אם זו הפגנה על החייל החטוף התורן - אני שם" בתביאו חטיפים) או המרדף הבלתי פוסק אחרי נאצים ("מאמי אני על זה") שיחד יוצרים את התמונה שג'ימבו ג'יי מצייר לנו בכישרון רב עוד בתחילת האלבום: כולנו כמו עובדי נמל שנשארו תקועים מאחור בזמן שהספינות מפליגות.