מודה, שמעתי את השיר הזה כמה פעמים ולא הצלחתי להבין אותו. העיבוד הצעקני, הזמרת שמנסה להשתחל בין כל האלקטרוני המעושה וכל האלמנטים שנדחסו פנימה כדי לייצר משהו שיישמע טוב וחדשני, אבל מציג את תפסת מרובה לא תפסת. מוריה ג'ובאני עושה מה שבא לה, רוצה לטוב, לעוף, להתמכר לקצב והכישוף שנגע בה, אבל ככל שהיא מוסיפה היא גורעת, שעל כל זה מתווסף אוטוטיון לקול שלה, שהופך את הכל לסלט.
מה היה רע בסגנון של "אין לי זמן לדמעות" הקודם שלה, שהיה צריך עוד חידוד, ובמקום זה קיבלנו בלגן? נקסט.
Comments