• שחר אמאנו

מה יש? מוזיקת מחאה יש

המצב הכלכלי, ההפחדות לגל שני לקורונה והשבתת עולם התרבות הובילו להוצאת כמה שירי מחאה בועטים, אך אם לא תתלווה אליהם גם מחאה רציפה ברחובות ואחדות אמיתית בעולם התרבות – הם יישארו רק עוד שירים שתיארו את המצב

המחאה בירושלים // צילום מתוך הפייסבוק של מורן פז

אין אחד שלא מזהה את הגיטרות המנסרות של "פרצופה של המדינה" של תיסלם או את האורגן שמתחיל לגלגל את "איזו מדינה" של אלי לוזון. יותר משלושים שנה ששני השירים האלה קיימים ודומה שהם עדיין שירי המחאה הכי בולטים כאן, עם מילים שלא מתייפייפות ולא דופקות חשבון לאף אחד.

סרטון המחאה של ועד הפעולה. זה לא רק בידיים של הממשלה

במציאות ההיא, של מיעוט מדיה, שבה גם אין יוטיוב או רשתות חברתיות, השירים של תיסלם ואלי לוזון הגיעו כמעט לכל בית בישראל ונטמעו בתרבות הישראלית. המילים שלהם כל כך חזקות, עד כי נדמה שרק השנים חלפו עברו והמצב נשאר אותו דבר: שחיתות, מחירים שעולים, חברי כנסת שממשיכים לעשוק (מי אמר ממשלה מנופחת) ואמנים שמנסים לייצר מחאה, אבל לא מצליחים ממש להזיז למישהו.

טיפקס. מחאה בועטת // צילום יחצ

ההשבתה של עולם התרבות שהובילו לקריסה ולנזקים לא פשוטים לאמנים ולאנשי הבמה, לוותה בכמה מחאות בודדות. הבולטת שבהן היא של שאול מזרחי מהבארבי, אבל גם היא הסתיימה אחרי כמה ימים אחרי עוד הבטחה שיהיה טוב. אולי הבעיה היא דווקא בהיותן של המחאות בודדות, נקודתיות, זעקה שעולה פעם בשבועיים ונעלמת עם עוד הבטחה של שר כזה או אחר.

פרצופה של המדינה. רלוונטי מתמיד

מקבלי ההחלטות מבינים שעולם התרבות לא באמת מאוחד, שאין לו בסיס משותף מלבד הרצון להופיע. זו גם הסיבה שאפשר בקלות לפרק את המחאה, להבטיח לצד אחד שהוא יכול לפתוח – והופ, המחאה שלו נעלמת. סולדיריות? איחוד כוחות? הצחקתם. גם הם יודעים שאין לכם כוח אלקטורלי, אין לכם באמת יכולת להגיד לא כשירימו איזה מופע אחרי הכל.

שירי המחאה הנוכחיים, שהטוב שבהם הוא "דחלילים" של טיפקס שעל פי קובי אוז בכלל נכתב לפני שבע שנים, אבל מתאים בול למצב הנוכחי, מצליחים לשקף היטב את המצב המתהווה מול העיניים אבל הם יישארו רק באוזניים שלנו אם לא תגיע מחאה רציפה שתזעזע את המדינה, ממש כפי שתמונה של 250 איש באולם של 3,000 מוגדרת כ"חזרה של עולם התרבות" בו בזמן שהיא מראה מוות.