ההחלטה של רותם לביב לתת את המפתחות למישהו אחר מבורכת וטובה. לעתים היצירה מתוך עולמך או נקודת המבט שלך משבללת אותך לשיר בתוך הקונכיה שלך בלי שיראו מה יש בך באמת. ופתאום, אחרי שירים ששרטו את הלב, שלא לומר שברו, לביב נותנת ללירון בן שמעון המצוינת לכתוב לה טקסט מעצים, וגם לתת את החותמת שלה על הלחן יחד עם מורן דויד. ואז, כשמסתכלים עליך מבחוץ גם שומעים אותך טוב יותר, וללביב יש בהחלט מה להציע כשהיא יוצאת מעמדת הנוחות שלה למקומות אחרים, על גבול הים תיכוני בהפקה מרעננת של עדי רותם.
האזנתי ל"כמה שרציתי" כמה פעמים, ובכל פעם הוא הופך יפה יותר. לביב מגישה באיפוק, כאילו שרטטה לעצמה קווים שמהם אין לה כוונה לצאת. גם ביניהם, השחרור מורגש, המושכות שנמצאות אצל אחרים גם נותנים לה את הבמה לשיר ושככל המלחמות שבתוכה מסתיימות, גם רואים את השלום והשלם. מלבב, מקסים ובכלל, מי ששם קאנון בשיר שלו יודעת איך לתפוס את הלב.
