• שחר אמאנו

טליסמאן וכנר מצביעים על הכאב בנקודה שבה נגמר האור


את השיר הזה אפשר לחלק לשניים: הנה טליסמאן שמספר את סיפור המסגרת ממרחק הזמן, ולצדו רביב כנר מספר את החוויות האמיתיות שלו מצוק איתן שבו איבד ארבעה מחבריו. ואז, מתוך המציאות של התופת הוא חוזר למציאות האמיתית, זו שבה יש אור ולא זו שהוא כמעט הולך בה אל האור, יש צפירות מכוניות, בלגן, אנשים טובים ובעיקר חיים ושגרה.


בחלוקת התפקידים, טליסמאן הוא הקול הפנימי ורביב כנר הוא הזעקה שיוצאת החוצה ורוצה שכולם ישמעו. שמעתי את השיר הזה כמה פעמים. בפעם הראשונה הוא תפס אותי בגלל המשפט "שלחנו ילדים לשטח אש בצוק איתן, ועד היום הם עוד סוחבים בלב מטען", אחר כך נופלת המסה והכאב של "בנקודה שבה נגמר האור", שעטוף בכאב ואהבה. כנר, טליסמאן ופאר טסי אחראים על אחד הטקסטים הכי כואבים שנשמעו כאן לאחרונה, ורצוי שישמע, לא לפני יום זיכרון או עצמאות. תמיד.



0 comments