חמש סיבות לראות את פוליקר שר ביוונית

האולם היה מלא מפה לפה, ההתרגשות אחזה באוויר ועל הבמה ניצב יהודה פוליקר שמיעט לדבר, אבל נתן את הקצב למוזיקה היוונית שסיפרה סיפור היסטורי, נגעה בנקודות כואבות וגם הזכירה לנו למה אנחנו אוהבים אותה ואותו. שחר אמאנו על קן סלוניקי - חיפה - תל אביב

צילומים: ליאור כתר

המחווה. רבים הזמרים שרוצים להביא את המוזיקה מ"שם", להוות את הגשר שעליו יצעד גם הדור הצעיר שלא מכיר את המוזיקה היוונית הישנה שחלק גדול מהלהיטים שלנו נכתבו על לחנים שלקחנו משם. האלבום היווני של פוליקר עשה זאת בצורה מושלמת, ובדיוק כמו אז, הוא מקפיד להנגיש את המוזיקה: תרגום המילים בגב הבמה, מילים שמדגישות את השוני בין התרגום העברי לבין הכאב היווני, את חוסר היכולת שלנו להבין באמת מה אומרים השירים, גם אם המוזיקה שמחה.

הסיפורים הקטנים. לכל שיר יש סיפור שמכניס אותו למסגרת, סיפור שמעניק לו משמעות מעבר למילים הכתובות. מדי פעם יהודה פוליקר עוצר ומסביר, מדגיש מדוע מדובר בשיר טראגי שמוגש על לחן מקפיץ, מנסה לתאר את הגעגועים לקהילה היהודית שנכחדה בסלוניקי, ועושה זאת ברוך ובעדינות השמורים רק לו. יש לפוליקר קסם מיוחד, יכולת לספר במילים שלו את הפרטים המדויקים ביותר. בהופעה מתברר שהוא עושה זאת לא רק בשירה, אלא בסיפור שהוא שירה בפני עצמה.

עם חיים רומנו

הביצועים. מכירים את זה שהזמר שעומד (במקרה של פוליקר – יושב) נמצא בשליחות חברתית של ממש? אצל פוליקר זה מורגש. המופע סלוניקי – חיפה - תל אביב הוא לא רק מופע שירים, אלא שיעור היסטורי של ממש שפוליקר מעביר את הקהל שלו ברגש, באהבה ובכאב. וכן, הקהל יזהה במהלך המופע את השירים שלקחו חיים משה, יואב יצחק ואחרים, אבל יותר מכך יגלה שכשיש זמר טוב – המילים לא צריכות תרגום, אפשר להעביר אותן עם רגש נכון – וזה עובד.

העטיפה. "כמה נגנים!" אומר פוליקר בסוף המופע, ודומה שהכמות המדויקת עמדה על הבמה. בוזוקי, שתי זמרות ליווי, כנרים, גיטרות, חיים רומנו האגדי שמבליח להופעת אורח, ותחושה של מסיבה ביתית על במת היכל תרבות. לעתים, מופעים שאמורים להעביר רגש הולכים לאיבוד בתוך היכלים גדולים, אצל פוליקר זה לא קורה כי העטיפה מדויקת, כל חלק בה נותן את הערך המוסף לחגיגה מושלמת מוזיקלית וטקסטואלית.

כי זה פוליקר. ואתם פשוט לא רוצים להחמיץ את החוויה.