"גאולה אהובתי" הוא מופע מהודק ומוקפד, שנותן תחושה שחמי רודנר הוא המסיע בזמן שלוקח את הקהל שלו לימים שהרוק בישראל היה חי ובועט, ומצליח גם למצוא חיים עם מקבץ השירים העל זמניים שלו
בתחילת ההופעה חמי רודנר כבר יודע מה יאמרו לאחר מכן. "החזרת אותי לגיל 17 ולמה לא שרת את...". ובכן, הוא צדק. אפשר היה להוסיף עוד ועוד להיטים, אפילו הדרן שני ושלישי, והקהל היה נשאר. יותר מהכל, רודנר הוכיח שהרוק בישראל לא מת, הוא רק הצטמצם לממדים כאלה שצריך שהרודנרים ויהלי סובול (שהתארח במופע) למיניהם יזכירו נשכחות, יעניקו לקהל הצמא כל כך חוויה אמיתית של גיטרות חשמליות מנסרות, מוזיקה כזו שבורת לב אבל עם הרבה נשמה, כזו שבועטת לך בבטן, מעירה ומאירה עוד פיסת היסטוריה שאולי שכחת.
"גאולה-אהובתי" הוא מופע מהודק ומוקפד, שהופק על ידי איתי צוק שגם הפיק את אלבומו האחרון של רודנר "יהומה". רודנר מהלך בו בין תחנות חייו, מכניס פירושים אחרים לשירים שכבר שמענו, שם את כל הלב שלו על הבמה וגם מודע למגבלות שלו. הקהל שהציף את אולם צוקר בהיכל התרבות בתל אביב, החזיר לו אהבה בכמויות ונעמד על הרגליים במהלך ההופעה, לא עזב גם אחרי שההופעה הסתיימה וגם ידע לתת כפיים בלתי פוסקות לנסיך הרוק בן ה-55 שעמד על הבמה, ודומה שהיה יכול להמשיך עד הבוקר.
לכל שיר של רודנר יש משמעות, לכל מילה יש יעד, והוא אוחז בהגה ומסיע אותנו בזמן. "גאולה", "לבן בחלום שחור", "הילד בבועה", "מלנכוליה אהובתי", "בואי ניפרד", "יש יופי" (שחייבים להודות שעל הבמה צריך עוד ליטוש), החיבור ליהלי סובול, יצרו יחד הופעה סוחפת ומרשימה, מרגשת מאוד (ההקדשה לאמו תמה שהלכה לעולמה) ובעיקר הוכיחה שחמי רודנר חי ובועט, ממש כמו הרוק הישראלי, ומציג את "גאולה-אהובתי" כדי שגם אתם תרגישו קצת חיים, או לפחות בני 17 שוב.