• שחר אמאנו

הניצחון של דקל וקנין

ההצלחה של הילד מטבריה הקימה על הרגליים את כל מי שרגיל למכור לנו כוכבי נוער מהונדסים. להקניט, להעליג, להגחיך, לדחוק, הן רק חלק מהשיטות כדי לגרום לו להיעלם או לפחות להקטין אותו בשל חוסר היכולת להתמודד עם התופעה

דקל וקנין // צילום מסך מיוטיוב

הכי קל להיכנס בדקל וקנין. לכתוב בלי לחשוב, לקבל אלפי טוקבקים מרושעים בעילום שם שמשחיתים את נפשו של הילד ולעשות עליו סיבוב. אבל ככה זה, על דקל וקנין אפשר לכתוב הכל, לצחוק על המשקל שלו, על הסגנון, וגם להגחיך כל מה שקשור אליו – פשוט כי לא מצליחים לכל את התופעה.

בשנים האחרונות אידיאל היופי של כוכבי הנוער הולך והתעצב. רזים, יפים, עשירים, מחוברים היטב לזמרים המובילים שחלקם לוקחים חסות על כוכבים ילדים. אובדן השליטה במקרה של דקל וקנין הוא מחוסר היכולת להתמודד, לנסות ולהבין איך ילד שמנמן מטבריה הצליח באמצעים הפשוטים – מכירת ברכות לכל דורש ברשת – לסחוף מדינה שלמה. בלי צבא של יחצ, בלי מנהלים אישיים שמכתיבים ובלי תקשורת שגילתה אותו – הכל מהרשתות.


וכשמגיע אחד כזה, מיד מנסים לגמד את הכל. מעדיפים איזו נועה קירל או עדי ביטי, אגם בוחבוט שעברה שינוי חיצוני מטורף כדי להתאים לדרישות הנוכחיות של כוכבת נוער. כולם יפים, מהונדסים, מדויקים בכל מילה. תמיד ישימו אותו בפינה, כגימיק, כזה שבא לעשות שמח. כוכב מרכזי? שיישכח מזה, הוא פשוט טורף את כל הקלפים ולכן צריך לגדוע את התופעה בזמן.

כוכבים ילדים תמיד היו, וההצלחה של כוכבי רשת היא בלתי נמנעת אך היא באה במהירות והולכת במהירות. הניצחון של דקל וקנין הוא בעצם הדיון סביבו, בהפיכתו למטרה עבור מי שמנסה לייצר כוכבים במסגרת ובכללים ברורים, ובעיקר בעצם חשיפת הדחייה של השונה ודחיקתו לפינה. אם בסוף הוא יהיה זמר זה בכלל לא משנה, הוא את שלו כבר עשה.