את הדר פרג'ון הכרתי דרך אפס הקודם שלה, שהיה ישיר ולא עשה הנחות לשום דבר. את הקו הזה היא ממשיכה בשלא ייגמר שלמרות האוטו טיון המעצבן שלו (והסיום המעצבן עוד יותר) מצליח להעביר את המסר של פרג'ון ואת כל ההתחבטויות שלה אל מול היקום כשמנגד כל מה שמעניין אותה הוא לפרק את הצורה לבחור שלה. הייחוד של פרג'ון הוא ביצירת העניין, בפרובוקציה המובנית שלה שמושכת את המאזין (או הצופה במקרה של הקליפים) וכשהוא נלכד היא כבר יודעת את העבודה משם.
שלא ייגמר הוא שיר בוטה ושיר ובזה קסמו. פרג'ון ממצבת עצמה כזמרת שלא עושה חשבון וככזו היא בטח לקבל ביקורת ישירה: יש לך בן זונה של וויב, שלא ייגמר לך.
Comentarios