בשירים מסוג זה, שבהם הזמר שר על רגע אישי פרטי שלו, תמיד צריך להבין אם הוא משאיר אותו ברמה האישית או מאפשר לכל מי ששומע אותו ואיבד אבא להזדהות עם המילים, עם הביצוע, עם הגעגוע. דומה שהפעם לאמיר דדון לא באמת אכפת מה נחשוב או מה נגיד. השיר שכתב לזכר אביו שהלך לעולמו לפני שנה וחצי נשאר שלו, פרטי, מורכב מסיטואציות שכל אחד מאיתנו יכול לקחת מהן משהו – אבל לא את כולו.
דדון מותיר לכל שומע את האפשרות להתבונן אל תוך הרגע הפרטי שלו, לגזור ממנו תובנות ולהמשיך לחטט בפצעי הגעגוע האינסופי שחווה בעצמו. הביצוע ה"דדוני" שלו מותיר אותו כאוב ופצוע מאחורי החומה שבנה לעצמו, אך מצד שני עם כל היופי – אין לנו אלא להתבונן בו מהצד ורק להניח יד על הכתף במקום לדמוע איתו.
Comentários