גניחות או קללות בשירים ישראליים תמיד נתקלו בהרמת גבה. המקרה של השיר החדש של אגם בוחבוט אינו שונה, הוא רק מדגיש שישראל הייתה ונשארה מדינה שמרנית גם אם השנה 2022. ובעיקר, שאת בוחבוט מעדיפים לזכור כילדה השמנמנה מבית ספר למוזיקה ופחות בגרסה העכשווית
אפשר לדבר על השיר החדש של אגם בוחבוט ואפשר לדבר באופן כללי על ההתייחסות בישראל לשירים שחורגים קצת מהרגיל, כאלה שמכילים קללות, גניחות או רמיזות מיניות. מה שמתקבל באופן טבעי כשמדובר במוזיקה שמגיעה מחו"ל דוגמת קללות בלתי פוסקות של ראפרים, הופך בישראל לסאגה, לדיון מעמיק בשיר שיימחק עוד חודש ואף אחד לא יזכור את קיומו. במובן הזה, ישראל הייתה ונותרה שמרנית עוד מהימים של גבר שר באמבטיה של ליליה או הארץ שמפתחת כמו הזין של רמי קליינשטיין, שלא לדבר על הזיונים של דיויד ברוזה והאישה שאיתו.
שמעתי מספר פעמים את "יותר חזקה מה" של אגם בוחבוט, והוא שיר שהולך הפוך על הפוך: כבר לא אישה חלשה שמתפשרת, אלא כזו שעונה להוא מהמועדון שקורה לה "דובשניה" ואומרת לו שהוא חלש מדי בשבילה. אפשר לדבר על האיכות, על הרידוד הטקסטואלי המתמשך שמביא איתו רון ביטון לתוך המוזיקה הישראלית, ואפשר כבר לדבר על זה שאגם בוחבוט היא כבר לא הילדה הקטנה ההיא מבית ספר למוזיקה. היא מתמודדת מול נועה קירל, נונו או אודיה אזולאי וכדי להשיג את תשומת הלב של המאזין הצעיר שידקלם אותה בטיקטוק, צריכה להיות מושכת יותר, נועזת יותר ובמלחמה כמו במלחמה. להתרגש? באיזו שנה אתם חיים?